Vayedaber

מַה נָן קַייָמִין. אִם מִשּׁוּם דָּבָר מְסוּייָם דַּיּוֹ שְׁנַיִם. אִם מִשּׁוּם שׁוּרָה דַייוֹ שְׁלֹשָׁה. חַד בַּר בֵּי רַב אָמַר הָדָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן קוֹמֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְחוֹלְקוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ שׁוּרָה כְּבֵית שַׁמַּאי. רִבִּי יוֹנָה וְהוּא בָּעֵי שֵׁיעוּרָא כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשָׁכְחוּ כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל שְׁנֵי קַבִּין וְאֶחָד שֶׁל שְׁמוֹנַת קַבִּין.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ר' יונה בעי והוא שיעורה וכו'. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. כלומר דר' יונה שאל אליבא דב''ש אם זה הוא שיעורה לעולם לפי ערך של שאר עומרי השדה וכמו דאמרי אם כל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו אינו שכחה כך אם כל עומרי השדה של ב' קבין הן וא' של שמונת קבין ושכחו דג''כ אינו שכחה מהאי טעמא גופיה וב''ש חושבנא קמייתא הוא דנקטי וה''ה לאינך או לא ולא איפשטא ליה אליבא דב''ש.

חד בא רבי. כמו חד מבי רבנן שבא אל בית המדרש ואמר הדא דקאמר ר' יוחנן כדלקמן לפני ר''ל דכל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה כב''ש כלומר לעולם טעמא דב''ש משום שורה והא דלא סגי בשלשה משום דבעינן שיהא ראוי לחלקו לשנים ולעשות ממנו שורה שכן דרך הרוצה לעשות עמרים קטנים ממקום שיש בו הרבה ביחד חולקו בתחלה לחצאין ואח''כ חולק כ''א מהן לעמרים קטנים כמו שנעשו שאר עומרי השדה הלכך בפחות מד' קבין לא תלינן בשורה:

ואם משום שורה שיכול לעשות ממנו שורה של קב קב כמו שארי העומרי' ולפיכך קאמרי אינו שכחה משום דאמרינן דלא משום שכחה הניחו אלא רוצה לעשות ממנו שורה של קבין ובשנים ליכא שורה א''כ דיו בג' קבין וראוי לעשותו ג' של קב קב:

אם משום שהוא דבר מסוים ויותר משאר עומרי השדה א''כ דיו בשנים שהרי כולן של קב קב ואם יש בו ב' קבין סגי למקרי ליה דבר מסוים.

מה אנן קיימין. על טעמא דב''ש בסיפא דמתני' קאי כל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו דקאמרי אינו שכחה ובמה אנן קיימין טעמייהו.

28b עַד כְּדוֹן בְּשֶׁהִבְקִירָהּ לִזְמָן מְרוּבָּה. אֲבָל הִבְקִירָהּ לִזְמָן מוּעָט. נִישְמְעִינָהּ מִן הָדָא הִבְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹזֵר בּוֹ. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן דימא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר לֵיהּ מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים הִיא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה הִיא לְאַחַר כַּמָּה. לִישָׁן מַתְנִיתָא מְסַייֵעַ לְרִבִּי זְעִירָא בְּמַה דְּבָרִים אָמוּרִים כְּשֶׁהִבְקִיר סְתָם. אֲבָל אִם אָמַר שָׂדִי מוּבְקֶרֶת יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת שָׁבוּעַ אֶחָד אִם עַד שֶׁלֹּא זָכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר הוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. אֲבָל מִשֶׁזָּכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הָדָא אָֽמְרָה הוּא זְמָן מְרוּבָּה הוּא זְמָן מוּעָט. הָדָא אָֽמְרָה לֹא חָשׁוּ עַל הַעֲרָמָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָדָם מַבְקִיר וְחוֹזֵר וְזוֹכֶה. הָדָא פְשִׁיטָא שְׁאִילְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא. דְּרִבִּי זְעִירָא אָמַר הוּא זְמָן מְרוּבָּה הוּא זְמָן מוּעָט.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

הדא פשיטא שאילתא דר' זעירא. כלומר השתא נמי ידעינן מה דפשיטא ליה לר''ז וכמו דהקשה לר''ש בפשיטות דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפי' לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה והיינו לאחר ג' בסתם דתו ליכא למיחש כדפרישית לעיל גבי דר''ז אין חוששין ומהאי ברייתא מסייעא ליה דכמו בהפקיר לזמן דליכא חששא דהערמה ואין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט ה''נ במפקיר בסתם כיון דאחר ג' ימים ליכא חשש הערמה אם זכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו והוי כזוכה מן ההפקר:

הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש''מ מהכא דהיכא שהפקירו לזמן אין חילוק בין אם הוא זמן מרובה או מועט כדקתני יום א' וכו' וש''מ דלא חשו על הערמה בכה''ג וכדפרישית וש''מ שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו הוא עצמו ודין הפקר יש לו כדקתני זכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו מהפקר:

אבל אם אמר שדי מובקרת יום א' וכו' עד שלא זכה וכו' יכול היא לחזור בו ואפי' לאחר ג' וטעמא דאע''ג דלא בעינן דאתיא ליד זוכה וכר''א מ''מ הואיל דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דלא מפקרי אינשי לזמן וכיון ששינה זה והפקיר כך אמדינן לדעתיה דהואיל ולא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אף באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך אבל משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ודין הפקר יש לו אפי' זכה בו הוא עצמו ומשום דבכה''ג דמפקיר לזמן ליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעה שהפקירו להערמה ולחזור ולזכות בו למה היה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו סתם דמאי נפקא ליה מידי בזה שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא ודאי דלאותו זמן שהפקיר גמר בדעתו להפקירו לגמרי בלא הערמה כלל לפיכך משזכה אין יכול לחזור בו שלא יהא בו תורת הפקר:

א''ל. ר' זעירא מכיון דאת אמר אפי' לאחר ג' ימים איכא למיחש להאי חששא א''כ לדידך היא לאחר ג' ימים היא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ומעתה תשתכח תורת הפקר לגמרי בתמיה:

לישנא דמתניתא מסייע לר' זעירא. דלא חששו להערמה לאחר ג' ימים כדמסיים בסיפא דקתני בד''א דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו אמרינן דלאו מהפקירא קא זכי בשהפקיר סתם דבהא חששו חכמים מפני הרמאין:

עד כדין בשהבקירה לזמן מרובה. לר''מ הוא דבעי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא שמענו אלא בשהפקיר לזמן מרובה וטעמא דבזמן מרובה ליכא חשש הערמה דנימא שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח''כ יזכה בו הוא עצמו ומחשש זה לא ליהוי הפקר כלל וכדלקמן הא לא אמרינן משום דכשמפקיר לזמן מרובה מתיירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והלכך אמרינן דעתיה דמעיקרא. ודאי להפקר גמור נתכוין ועכשיו הוא רוצה לחזור ולפיכך אינו יכול לחזור בו דמכיון שהפקיר הפקר גמור יצא הדבר מרשותו:

אבל הבקירה לזמן מועט מהו. דבכה''ג מיבעי לן דהואיל דאיכא למיחש דלא נתכוין להפקר גמור אלא להערמה בלבד ולא הוי הפקר לפוטרו ממעשרות ויהיה יכול לחזור בו לגמרי דעדיין לא נגמר הפקירו או דילמא אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור בו וקס''ד השתא דבהפקיר לזמן נמי איכא למיחש לרמאין:

נשמעינה. לזה.

מן הדא ברייתא דלקמן דקתני בסיפא דבהפקר לזמן לא חששו חכמים להערמה כדמייתי בתר הכי. ואיידי דנקט האי ברייתא מפרש לה לכולה:

הבקיר את שדהו. סתם ולא פירש לזמן:

שנים ושלשה ימים. הראשונים חוזר בו ואע''ג דמדאורייתא הוי הפקר אפי' לא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה. מפני הרמאין שרוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכין מן ההפקר ויתחייבו במעשרות אבל לאחר ג' אינו חוזר בו והכי אמר בהדיא בנדרים שם דתו ליכא למיחש להערמה שכל שמפקיר שדהו מפני הרמאות אינו מתאחר לזכות בו עד אחר ג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוין מעיקרא:

תני ר' שמעון דימא קומי ר' זירא אפי' לאחר ג' חוזר בו. כצ''ל וכן היא בנדרים ר''ש פליג וס''ל דלהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי לאחר שלשה חוזר בו:

משנה: 29a הָעוֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לְגָפָא וּלְגָדִישׁ וּלְבָקָר וּלְכֵלִים וּשְׁכָחוֹ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שִׁכְחָה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ובה''א שכחה. דכל זמן שלא החזיק בו להוליכו לעיר לעולם הוי שכחה אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ואפי' אינו סמוך לדבר המסיים ושכחו לא הוי שכחה כדתנן במתני' דלקמן ומודים בהעומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו שאינה שכחה.

מתני' העומר שהוא סמוך לגפה. גפה הוא גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולכלים. כלי המחרישה:

בש''א אינו שכחה. דהואיל והניחו אצל דבר המסוים והיינו גפה וגדיש שהן עומדין במקום קבוע עתיד לזכרו:

הלכה: וְקַשְׁיָא עַל דְּבֵית שַׁמַּאי בְּגָפָא וּבְגָדִישׁ דָּבָר שֶׁהוּא מְסוּייָם וְאִינּוּן אָֽמְרֵי אֵינָן שִׁכְחָה. וְקַשְׁיָא עַל דְּבֵית הִלֵּל בְּבָקָר וְּבְכֵלִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּייָם וְאִינּוּן אָֽמְרִין הוּא שִׁכְחָה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

גמ' וקשיא על דב''ש בגפה ובגדיש דבר שהוא מסוים ואינון אמרי אינו שכחה. הכי פירושא דודאי מסתברא היא דכל שהניחו אצל דבר מסוים לא ליהוי שכחה לפי שעתיד לזכרו וכדפרישית במתני' ומאי דקשיא להש''ס הכי קשיא ליה דנקט גפה וגדיש בקר וכלים בחדא בבא משמע דחדא טעמא אית להו אליבא דב''ש והרי גפה וגדיש הוי דבר מסוים אבל בקר וכלים לא מיקרו דבר מסויים דהא ניידי ממקום למקום וכדקאמר לקמיה בקר וכלים דבר שאינו מסוים וא''כ קשיא לב''ש על דקאמרי אינו שכחה בעומר שהוא סמוך לכל אלו דחשיב במתני' ומאי טעמייהו ורהטת הקושיא הכי מתפרשא בגפה ובגדיש דבר שהוא מסיים וכו' כלומר אי דטעמייהו בהני משום שהוא דבר מסוים והרי אינון אמרין אינו שכחה אף בבקר וכלים ואמאי הא הני לא הוו דבר מסוים וקיצר הש''ס משום דסמיך על הא דלקמיה:

וקשיא על דב''ה בבקר וכלים וכו'. כלומר וכה''ג קשיא איפכא על הא דב''ה דאי בבקר וכלים היינו טעמייהו משום דהוי דבר שאינו מסוים א''כ אמאי אינון אמרין דהוא שכחה בכולהו דמני במתני' ואף בגפה וגדיש ואמאי והא אינהו מיחשבו דבר מסוים לגבי בקר וכלים ומ''ט דנקט התנא לכולהו בחדא מחתא אליבא דב''ש ודב''ה. ולא משני מידי על האי קושיא משום דסמיך על הא דלקמן דכל הא דאמרן אליבא דר' יהושע בתוספתא היא דס''ל דפליגי בהא כהך פשטא דמתני' אבל לא קיימא המסקנא הכי אלא כר''א וכראב''ע וכדלקמן:

בִּמְקוֹמוֹ הוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד פִּירְצָה מַתְנִיתָא דְּבֵית שַׁמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי אָֽמְרִין אֵינוֹ שִׁכְחָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. תַּמָּן דָּבָר מְחוּבָּר בְּצַד דָּבָר מְחוּבָּר בְּרַם הָכָא דָבָר תָּלוּשׁ בְּצַד דָּבָר מְחוּבָּר.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

במקומו הוא עומד בצד הגת וכו'. השתא מדייק הש''ס להך טעמא דבעית למימר דב''ש סברי דכל שהוא אצל דבר מסיים אחד לא הוי שכחה א''כ הא דתנן בריש פרק דלקמן כל זית שיש לו שם בשדה וכו' בד''א בשמו ובמעשיו ובמקומו ומפרש התם במקומו כגון שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה לימא הך מתני' דב''ש היא דקסברי הכא אינו שכחה משום האי טעמא ודלא כב''ה:

א''ר יוסי. דלא היא דמהתם לא קשיא מידי דדברי הכל היא הך מתני' דלקמן דשאני תמן שהוא דבר מחובר והוא אילן הזית אצל דבר המחובר הגת או הפרצה וא''כ איכא למימר דנתן עיניו בו ועתיד לזכרו ברם הכא דבר התלוש הוא בצד המחובר והלכך קסברי ב''ה דלא מיקרי אצל דבר המסוים דנהי דהמחובר הוא במקום קבוע העומר שהוא תלוש נייד ממקום למקום ע''י מהלך בני אדם שם ומתוך כך אינו סומך עליו שיהא מונח במקום הזה ושוכחו:

אָמַר רִבִּי אִילְעַאי שָׁאַלְתִי אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאֵילוּ עוֹמָרִין חֲלוּקִין בֵּית שַׁמַאי וּבֵית הִלֵּל אָמַר לִי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עוֹמֶר הַסָּמוּךְ לְגָפָה וּלְגָדִישׁ וּלְבָקָר וּלְכֵלִים וּשְׁכָחוֹ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לִי לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הָעוֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לְגָפָה וּלְגָדִישׁ וּלְבָקָר וְּלכֵלִים וּשְׁכָחוֹ שֶׁהוּא שִׁכְחָה. וְעַל מַה נֶחְלְקוּ עַל הָעוֹמֶר שֶׁנְּטָלוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַד הַגָּפָה בְּצַד הַגָּדִישׁ בְּצַד הַבָּקָר בְּצַד הַכֵּלִים וּשְׁכָחוֹ שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵינוֹ שִׁכְחָה מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה בוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שִׁכְחָה. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר לִי הַבְּרִית הֵן הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּחוֹרֵב.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ועל מה נחלקו ב''ש על העומר שנטלו בידו בתחילה ואח''כ נתנו בצד הגפה וכו'. ובהא הוא דפליגי דלב''ש אינו שכחה מפני שכשנטלו בידו כבר זכה בו ואפי' לא נטלו אלא ממקום למקום ולא להוליכו לעיר אעפ''כ הואיל וזכה בו בתחלה שוב אין שכחה שלאחר מיכן שכחה וב''ה סברי דמכיון שלא נטלו להוליכו לעיר לא חשיבא האי נטילה כלום דלא מיקרי זכיה דלא נטלו אלא לפנות זה המקום שהיה מונח בו ומה שנתנו בצד הגפה ובצד הגדיש זה לא מיחשב בצד דבר המסוים כדלעיל והלכך הוי שכחה לב''ה אבל אם בשעה שנטלו החזיק בו על מנת להוליכו לעיר בזה אף ב''ה מודים דלא הוי שכחה כדתנן במתני' דלקמן ואפי' נתנו באיזה מקום שיהיה אין שכחה שלאח''כ שכחה:

וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר''א בן עזריה. הודה לדברי ר''א שבזה דוקא הוא דנחלקו ב''ש ואמר לי הברית הזה הן הן הדברים של אמת כמו שנאמרו לו למשה בחורב:

א''ל לא נחלקו וכו' שהוא שכחה. ולא כדתנינן במתני' אלא לא נחלקו ב''ש באם לא נטלן בידו תחילה ואע''פ שהוא סמוך לגפה ולגדיש אפילו הכי הוי שכחה דלא מיקרי דבר מסוים משום שהוא תלוש בצד המחובר וכדאמרינן לעיל אליבא דב''ה וה''נ לר''א אליבא דכ''ע דקסבר דאף ב''ש מודים בזה היכא דליכא עוד חד צד למעליותא כדלקמן.

א''ר אלעאי וכו'. תוספתא היא בפ''ג:

ואלו. באיזו מאילו עומרים חלוקין הן.

בתורה הזאת. בשבועה:

עומר וכו'. בזה חלוקין הן כדתנינן הכא במתני' בש''א אינו שכחה ובה''א שכחה כצ''ל:

תַּמָּן תַּנֵּינָן הָאִשָּׁה שֶׁנָּֽפְלוּ לָהּ נְכָסִים עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַייָם. נָֽפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָֽרְסָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תִּימְכּוֹר וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא תִמְכּוֹר. רִבִּי פִּינְחָס בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְלָמָּה לֹא תַנֵּינָתָהּ מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל. אֲמַר לֵיהּ לָא אֲתִינָן מַתְנִיָּתָא אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא חוֹמֶר מִשְּׁנֵי צְדָדִין וְקַל מִשְּׁנֵי צְדָדִין. בְּרַם הָכָא חוֹמֶר הוּא מִצַּד אֶחָד וְקַל מִצַּד אֶחָד. וְהָתַנֵּינָן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין הֶבְקֵר לָעֲנִייִם הֶבְקֵר הֲרֵי הוּא קַל לָעֲנִייִם וְחוֹמֶר הוּא לְבַעַל הַבַּיִת וְתַנִּיתָהּ. קַל הוּא לָעֲנִייִם וְאֵינוֹ חוֹמֶר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁמִּדַּעְתּוֹ הוּבְקְרוּ. אָמַר לֵיהּ וְהָתַנֵּינָן עוֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לְגָפָה וּלְגָדִישׁ וּלְבָקָר וְּלכֵלִים וּשְׁכָחוֹ הוּא קַל לְבַעַל הַבַּיִת וְחוֹמֶר הוּא לָעֲנִייִם וְתַנִּיתָהּ. אָמַר לֵיהּ קַל הוּא לְבַעַל הַבַּיִת וְאֵינוֹ חוֹמֶר לָעֲנִייִם שֶׁאַדָּיִין לֹא זָכוּ בָהֶן וֶאֱמוֹר אוּף הָכָא קַל הוּא לָאִשָּׁה וְאֵינוֹ חוֹמֶר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאַדָּיִין לֹא זָכָה בָהּ. אָמַר לֵיהּ מִכֵּיוָן שֶׁקִּדְּשָׁהּ לִזְכוּתָהּ וְלִזְכוּתוֹ נָֽפְלוּ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

תמן תנינן. בריש פ''ח דכתובות וגרסי' להאי סוגיא שם עד סוף הלכה:

אף שלא תתארס. ונתארסה:

בש''א תמכור. במודה ארוסה אבל משנשאת לא:

ובה''א לא תמכור. משום דאירוסין עושה ספק נשואין שמא תבא לידי נשואין שמא לא תבא הלכך לכתחילה לא תמכור אבל בדיעבד קתני התם דמודין שאם מכרה ונתנה קיים:

ולמה לא תנינתה. להאי פלוגתא בפ''ד דעדיות דחשיב שם מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה:

א''ל לא אתינן מיתנייא. לא שנינושם אלא דברהחמור לשני הצדדים או קל לשני צדדים לאלו ולאלו אבל הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחד לב''ש חומר לבעל וקל לאשה ולב''ה איפכא הוא:

והא תנינן. בעדיות בש''א הבקר לעניים הבקר אפי' לא הפקיר לעשירים ופטור מן המעשרות ולב''ה לא הוי הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה ושלו הן וא''כ הרי הוא קל לעניים וחומר לבעה''ב אליבא דב''ש ולב''ה איפכא:

ותניתה. ואפ''ה תתני.

ומשני קל הוא לעניים ואינו חומר לבעה''ב. כלו' דלא חשיבא חומרא שהרי מדעתו הוא מפקיר ולא שייך לומר חומרא אלא במקום שמוטל עליו ולפי מה שחייבוהו חכמים:

והתנינן. עומר וכו' וקחשיב התם ולב''ש אינו שכחה והרי הוא קל לב''ה וחומר הוא לעניים ולבית הלל איפכא ואפ''ה קתני:

קל הוא לבעה''ב ואינו חומר לעניים. לב''ש שעדיין לא זכו בו ולא מקרי חומרא אלא במקום שמפקיעין זכותו ממנו:

ואמור אוף הכא. אי הכי דבכה''ג לא חשיבא חומרא א''כ אמאי קאמרת דחומר הוא לבעל במאי דיכולה היא למכור הרי הבעל עדיין לא זכה בה ובנכסיה קודם שנשאה.

מכיון שקדשה יש לו זכות בה. וכנפלו לזכותו ולזכותה ושפיר הוי חומר לבעל לב''ש.

אָמַר רִבִּי יוּדָה אָֽמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל הוֹאִיל וְהָאֲרוּסָה אִשְׁתּוֹ וְהַנְּשׂוּאָה אִשְׁתּוֹ מַה זוּ מִכְרָהּ בָּטֵל אַף זוּ מִכְרָהּ בָּטֵל. אָמַר לָהֶן בַּחֲדָשִׁים אָנוּ בוֹשִׁין אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִין עִמָּנוּ הַיְּשָׁנִים. אֵילּוּ הֵן הַחֲדָשִׁים מִשֶּׁנִּשְׂאֵת. וְאֵלוּ הֵן הַיְּשָׁנִים עַד שֶׁלֹּא נִשְׂאֵת וְנִשְׂאֵת.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

א''ר יודה וכו'. איידי דאיירי בהאי ענינא מסיק לה למאי ששנינו שם ותוספתא היא בפ''ה דכתובות:

מה זו. בנשואה מכרה בטל כדקתני התם נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה בטל והבעל מוציא מיד הלקוחות ואף בארוסה תהא מכרה בטל:

בחדשים אנו בושין. על שנפלו לה משנשאת אנו בושין בזה מה ראו חכמים לומר שהבעל מוציא מיד הלקוחות.

אלא שאתם מגלגלים עלינו לומר אף בישנים כדמפרש שהן נכסים שנפלו לה בעודה ארוסה שיהא ג''כ מכרה בטל ודי לנו במה שתקנו חכמים.

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source